לחיות בענווה נשמע משפט שכבר לא שיך לתקופה שלנו ,זה נראה אידיאולוגיה שאולי נכונה לתקופה של עד לפני 30 שנה אך היום נראה שההיפוך שלה השתלט עלינו

המרוץ אחרי הכסף, המעמד, הקרירה והרכוש הפך להיות אצל מרבית האוכלוסייה כמרכז החיים.

ומה הבעיה עם זה ? אף פעם אין מספיק ולפעמים לא חשוב כמה יש באמת אלא מה הייתי רוצה שיהיה לי וזה מכניס לאי שביעות רצון תמידית של עוד ועוד ורק אם נשיג את זה אז

נרגיש טוב וכמובן לאחר שמשיגים את הדבר מתגלה השקר של הציפייה הגדולה ומגיעה תחושת הריקנות .

הפסיכולוגיה העתיקה מלמדת אותנו שהתהליך הפוך  בדאו דה צינג של לאו צה הוא  כותב בפרק התשיעי

"מוטב לחדול

מאשר להמשיך למלא .

כאשר הכד עולה על גדותיו , ידיותיו מטפטפות ,

עדיף להפסיק למזוג ."

לא תמיד יותר זה טוב לעיתים המעט הוא יותר,בהתבוננות  בטבע אנחנו יכולים ללמוד את העיקרון של המידות הנכונות ,החיות אוכלות כפי שהן צריכות אנחנו לא רואים את היונה סוחבת איתה צידה לדרך לזמנים שאולי לא יהיה אוכל יש לה אמון שכאשר היא תצטרך מזון היא תוכל למצוא אותו

הטבע אינו אומר הרבה זה יותר טוב לכן כשיורד גשם הוא יורד במידה הנכונה ,וכשהמידה לא מדויקת מופיע שיטפון והרס רב

כך אצלנו כאשר ההרבה הופך למעט ארוחה טובה יכולה להיות מהנה כאשר היא במידה הנכונה ,כאשר אוכלים יותר ממה שצריך בדרך כלל נרגיש לא טוב אחרי הארוחה והתחושה הטובה של המזון שהייתה לפני כן נעלמת וכמובן נעלה במשקל ונצבור עודפים מזיקים .

שתיית מים הינה טובה והכרחית לצורך קיומנו אך עודף מים יכול לגרום לעומס על מערכת   השתן ואף לפגוע בכליות ,אז מים זה טוב או לא ?

 "סכין מושחזת יתר על המידה

חדותה במהרה תאבד "

גם הסכין כשאני מאוד משתדל שהיא תהיה חדה יש שלב שצריך לעצור ,הלוחמים היפנים הסמוראים שחיו בעבר הקפידו על האמת הזו ולמדו את האומנות של הדיוק שאומרת להשחיז כמה שצריך ,גם בקרב העיקרון זהה לעשות מה שצריך לא יותר ולא פחות  אם עושים יותר ממה שציריך הכוחות מתכלים ומפסידים במערכה וכמובן אם עושים פחות מידי .

"מלא את ביתך בזהב ובירקן

ותביא על עצמך חוסר ביטחון "

כאשר עיקר ענייני הוא צבירת ממון רב באופן כזה שמנקר עיניים לחברה אנחנו גורמים לעצמינו נזק בכך שנעורר את תאוותם של האחרים שחושקים בממון שלנו ,ובנוסף אנחנו נותנים כוח רב מידי לסמלים החיצוניים שמטרתם לשרת אותנו ולאפשר לנו לחיות טוב ברגע שזה יוצא מהפרופורציה המתאימה הרכוש הופך להיות האלוהים שלנו הוא הופך להיות המודד של האושר שלנו שיש אז מרגיש טוב ,כשאין מרגיש מאוד לא טוב . כאשר הגענו לנקודה שיש לנו מספיק כדי לחיות ולדאוג לצרכינו אז זו נקודת המספיק שלנו

לחיות וללמוד להיות במספיק זה מצב מאוד שקט מלא וחזק אנחנו לומדים ליהנות  ממה שיש ,מהשפע שקיים סביבנו וממה שיש לנו .

כאשר אנחנו ממוקדים בעוד כסף ורכוש ומתייחסים אליו כמחולל האושר הפנימי כמקור הביטחון שלנו בחיים ,אז אנחנו מולידים את הפחד והחרדה שמה לא יהיה לנו מספיק או חלילה נאבד את מה שיש לנו ואז מה יהיה ? מה יספק לנו ביטחון ,איך נהיה מאושרים ושמחים אם לא יהיה לנו

בנצרות יש את האמירה לתת את כל כספך לעניים ולהיות חופשי מדאגות החומר .אני לא חושב שהכתוב התכוון שכך בפשט אלא כרעיון של להיות מוכן לוותר על מה שיש לי ועדיין להרגיש מאושר עם ביטחון ושקט פנימי

לאו צה מייעץ לנו להיות זהירים לגבי המרדף שלנו לצבירת עושר ומעמד , התנהלות כזו תגרום לנו להשקיע חלק גדול מזמן החיים בצבירת חומר שלא נוכל לקחת אותו לאחר מותינו ובנוסף נהיה עסוקים הרבה בלנסות להגן עליו  .

לכן חוזרים וממליצים לנו כמעט בכול המסורות העתיקות ללמוד להסתפק במועט וללמוד לחיות בענווה

ביהדות כתוב" איזהו האדם  השמח בחלקו  " כל אדם והחלק שלו .

גם כאשר המרדף הוא לא אחרי חומר אלא יותר כבוד ומעמד זה אותו הדבר

"מלא את עצמך כבוד ובגאווה

ואיש לא יוכל להצילך מנפילה "

ככול שהמרכז שלי הוא בשם שלי במעמד שלי כך אני תלוי בחיצוני ושוב אוכל ליפול כאשר המעמד יילקח ממני או שהתפקיד יגמר אז מה אז ….

אנחנו שומעים למשל קבוצת ספורט שמתארת את רגעי השיא ואת החלום לזכות בגביע הזהב ולבסוף שהם מגיעים לרגע השיא אומנם הם שמחים מאוד וזו תחושה נהדרת אך מה קורה איתם שבוע אחרי ?

ברוב המקרים אנחנו עדים לנקודת שב ר והתעוררות מהפנטזיה מהזוהר וחזרה לחיים הרגילים כגודל העלייה כך גודל  הנפילה .

אז מה זה אומר שלא צריך להגיע להישגים ולהיות טובים במה שאנחנו עושים ?

אם להיות טובים הוא תוצאה של אהבה לעיסוק שלנו כמו למשל שחקן ספורט ,שחקן תיאטרון שמשחקים כי הם אוהבים את המשחק והם רוצים לשפר כי זה מה שהם אוהבים אז זה נפלא ותואם את החוקיות הטבעית אז המוקד הוא המשחק ולא התוצאה של המשחק

לכן הטאו אומר לנו "לחפש את האושר שבפעילות שלך במקום להתמקד בתוצאות שלך "

כאשר אני מתמקד בפעולות שלי במקום התוצאות יש חופש ליצור להיות וכפול יוצא גם טוב במה שאני עושה

לכן נזכור מספיק זה מספיק –נלמד מתי לעצור ונבין מתי מעט הוא הרבה ומתי הרבה הופך למעט

נזמין את עצמינו היום ובמהלך השבוע לבחון את הפעולות שלנו למשל כאשר אנחנו אוכלים מתי הרגע הנכון לעצור וליהנות ממה שכבר אכלנו , בשיחה עם בן הזוג או הילד  מתי הרגע לשחרר

בעבודה מתי להפסיק וללכת הביתה ,בפרויקט באילו רגעים אפשר לעזוב ולסמוך .

ונזכור את מה שלאו צה אומר

"פרוש כשהמלאכה הושלמה .זוהי דרך השמים "

התבונן וראה מתי היא באמת שלמה